סקוראס: הגעתי בגלל האסירטיקו, וגיליתי הרבה יותר

כרמים בגובה, אגיורגיטיקו בשני ביטויים שונים, רוזה שמשלב אקאציה, נירוסטה ואמפורה, אסירטיקו שגרם לי לחייך וגם ויכוח קטן על תוויות. ביקור ביקב סקוראס בנמאה התחיל מבחינתי עם זן אחד שאני מאוד אוהבת, והפך להצצה מרתקת לדרך שבה יקב יווני ותיק ממשיך לחפש, להתנסות ולהשתנות.
 

האסירטיקו היה אחת הסיבות שבגללן רציתי להגיע ליקב Domaine Skouras.

יש לי חולשה לזן הזה, וכשידעתי שהביקור יאפשר לי לפגוש גם את הפרשנות של סקוראס אליו, מבחינתי כבר היתה סיבה טובה להגיע.

את הסיור והטעימה הוביל אריס ספאידוטיס, בעל דיפלומת WSET ומנהל היצוא של היקב. מהר מאוד התברר שהאסירטיקו הוא רק נקודת הכניסה לסיפור גדול יותר.

יקב שהתחיל ב-1986

יקב סקוראס פועל מאז 1986. לפי הרישום הרשמי, ליקב שני אתרי ייצור בפלופונס. אחד נמצא בכפר Gymno, שבו גם כרמי אגיורגיטיקו בבעלות היקב, והיקב המרכזי נמצא בפאתי Malandreni, סמוך לארגוס.

אבל בתוך המספרים והיקפי הייצור, מה שמעניין הרבה יותר הוא השונות.

נמאה אינה יחידת טרואר אחת. גובה, קרקע, מפנה ומיקרו-אקלים משתנים בין הכרמים, והאגיורגיטיקו יודע להראות את ההבדלים האלה היטב.

בטיול בין אזורי הייצור ראינו הרבה מכלים קטנים יחסית. זו דרך עבודה שמתאימה לרצון לשמור חלקות ובלוקים נפרדים ככל האפשר לפני שמגיע שלב ההחלטות והבלנדים.

ואז הגיע הזמן לטעום מה המשמעות של כל זה בכוס.

הטעימה - מהמוסקופילרו ועד האגיורגיטיקו

הטעימה בסקוראס הייתה הרבה יותר רחבה יותר ממה שחשבתי. עברנו מזנים מקומיים ארומטיים, דרך השוואות בין בצירים, אל ויונייה עם נוכחות ברורה של עץ, רוזה מורכב ושני ביטויים שונים מאוד של אגיורגיטיקו. וכך היה:

המוסקופילרו - פרחים, הדרים והרבה ארומטיות

הטעימה נפתחה עם מוסקופילרו 2025.

מוסקופילרו הוא אחד הזנים הלבנים המזוהים עם מנטיניה, והגרסה של סקוראס מגיעה משם. היין עובר מגע קצר עם הקליפות, תסיסה בנירוסטה ושהייה על המשקעים הדקים.

אצלי בדיוק שם התחיל הוויכוח עם הכוס.

הפרחוניות והפירותיות היו מאוד נוכחות, אולי אפילו קצת יותר ממה שאני מחפשת בדרך כלל. אני פחות מתחברת ללבנים שהארומטיות שלהם משתלטת על היין.

מצד שני, החומציות כאן עשתה הבדל משמעותי. היא שמרה את היין רענן והחזיקה את הפרי והפרחים במקום, ובין הארומות עלו גם הדרים ואופי מעט מתובל. כלומר, עדיין ארומטי מאוד בשבילי - אבל הרבה יותר מאוזן ממה שהאף לבדו גרם לי לצפות.

היין Salto - אותו מברופילרו, שתי נקודות בזמן

מכאן עברנו לאחת ההשוואות המעניינות ביותר בטעימה - שני בקבוקים של Salto Wild Yeast, מבצירי 2025 ו-2018.

לא ידענו מראש מה נמצא בכל כוס.

"אל תגלה לנו מה זה", ביקשנו מאריס, והטעימה הפכה לעיוורת.

היין Salto עשוי מ-100% מברופילרו, זן שמגיע ממנטיניה. הוא עובר מגע קצר עם הקליפות, תסיסה בנירוסטה באמצעות שמרי בר ושהייה על המשקעים הדקים.

מה שתפס אותי היה דווקא היין המבוגר.

ב-2018 עלה מיד אופי רדוקטיבי ברור.

ואני, כידוע, לא ממש מתנגדת לזה.

להפך.

זה היה מסוג הרגעים שבהם האף חוזר לכוס שוב ושוב רק כדי לבדוק אם מה שחשבתי שאני מריחה עדיין שם.

ההשוואה בין 2018 ל-2023 הראתה יפה מה זמן בבקבוק יכול לעשות לזן שמלכתחילה מזוהה כל כך עם ארומטיות וחומציות. מבחינתי, המבוגר היה המעניין יותר.

האסירטיקו שבשבילו בכלל הגעתי

אחרי שתי הכוסות האלה חיכתה לי הסיבה שבגללה רציתי להגיע מלכתחילה - טעימה של אסירטיקו 2025 ואסירטיקו 2020.

כאן כבר חייכתי ממש.

האסירטיקו של סקוראס הוא 100% אסירטיקו מכרמים בנמאה. הענבים נסחטים באשכולות שלמים, התסיסה נעשית בנירוסטה והיין נשאר ארבעה חודשים על המשקעים הדקים, ללא תסיסה מלולקטית.

הצעיר היה רענן וישיר יותר.

אבל שוב, דווקא היין שהתפתח בבקבוק משך אותי יותר.

ב-2020 הופיע אופי שהגדרנו בתחילה כרדוקטיבי, ואז התפתח דיון שלם סביב השאלה אם זו באמת רדוקציה או משהו שנוצר עם ההתיישנות.

לא פתרנו את זה.

גם לא היה צורך.

מה שהיה לי הרבה יותר ברור הוא שהיין המבוגר נתן לי יותר מה לחפש.

וכשגיליתי גם את המחיר, החיוך רק גדל.

יין טעים, מעניין ובמחיר הוגן - מבחינתי זו כבר נוסחה מצוינת.

הויונייה שהפתיע אותי

דווקא אחרי כל הזנים המקומיים הגיע היין שהפתיע אותי אולי יותר מכולם - Viognier Eclectique.

מדובר ב-100% ויונייה מארגולידה. היין עובר מגע של שש שעות עם הקליפות, תסיסה בחביות צרפתיות - מחציתן חדשות - תסיסה מלולקטית ולאחר מכן 12 חודשים על השמרים בחבית, עם בטונאז'.

ואת העץ הרגשתי.

הרבה.

אבל היה גם מספיק פרי כדי להחזיק אותו.

וזה מבחינתי כל הסיפור של היין הזה - השילוב היה מדויק. הוא עשיר, העץ נוכח מאוד, אבל הוא לא מוחק את הפרי ולא הופך את היין לכבד או מעייף.

אפשר לכתוב הרבה מילים על יין שאוהבים.

במקרה הזה יש לי הוכחה קצת יותר טובה:

שני בקבוקים ממנו חזרו איתי הביתה.

זה כנראה אומר מספיק.

הרוזה Peplo וההינומה שבתוך האמפורה

אחרי רצף הלבנים הגיע הרוזה Peplo, והוא אחד היינות המעניינים ביותר בביקור מבחינת דרך הייצור.

הבלנד מורכב משלישים שווים של אגיורגיטיקו, סירה ומברופילרו. האגיורגיטיקו עובד עם חביות אקאציה - חביות העשויות מעץ רוביניה, חלופה עדינה יותר לאלון - הסירה עם נירוסטה, והמברופילרו עובר תסיסה ומגע ממושך עם הקליפות באמפורה.

כאן מתחבר גם הסיפור של השם.

משמעות המילה Peplo היא הינומה. במהלך העבודה באמפורה, קליפות הענבים מוכנסות לבד בעל פתחים קטנים ומוטבלות בתוך המיץ. כך הן נשארות במגע עם היין, אבל היקב יכול לשלוט במיצוי ולהפריד אותן בקלות כשהגיע הזמן.

מאחורי רוזה בעל צבע עדין מסתתרת, אם כך, עבודה מורכבת למדי.

וגם בכוס הוא לא מרגיש כמו רוזה שנבנה רק לקיץ.

הוא לא עמוס בתות ובפרי אדום מתקתק. יש בו פרחוניות והדרים, אבל גם חומציות, מרקם ומבנה.

אמרתי שהוא רוזה גסטרונומי ושהוא צריך אוכל.

אריס שאל אם אני צריכה אוכל.

לא.

היין צריך.

אני מסתדרת.

שני אגיורגיטיקו, שתי פרשנויות

את הטעימה סגרו שני יינות אגיורגיטיקו בסיווג PDO Nemea - Saint George ו-Grande Cuvée Nemea.

וזו הייתה דרך מצוינת לסיים, כי ההבדל ביניהם המחיש עד כמה אותו זן מאותו אזור יכול להיראות אחרת.

היין Saint George מגיע מכרמים בנמאה בגובה 650 מטר, ועובר תסיסה בנירוסטה והתיישנות בחביות צרפתיות ניטרליות.

מבחינתי הוא היה היותר נגיש מבין השניים.

פרי אדום, טאנינים בשלים ועדינים, מרקם חלק ותחושה שהוא מוכן יותר לשתייה עכשיו.

אפילו תהיתי בקול עד כמה הוא באמת מיועד להתיישנות ממושכת.

אריס, באופן טבעי, היה פחות סקפטי ממני.

מולו עמד ה-Grande Cuvée.

כאן מדובר באגיורגיטיקו מכרם בגובה 1,040 מטר, על קרקע חרסית אדומה עשירה במינרלים. היין מתיישן 12 חודשים בחביות צרפתיות חדשות ועוד שישה חודשים בבקבוק.

בכוס הוא כבר היה סיפור אחר.

יותר מבנה, יותר טאנינים, פרי אדום ושחור, יותר תבלינים וחומציות שנותנת ליין עמוד שדרה ברור.

ובעיקר - הרבה יותר צעיר.

זה לא היה יין שרציתי למהר איתו. הוא ביקש זמן, והוא ביקש אוכל.

אותו זן. אותה אפלסיון.

שתי כוסות שונות מאוד.

ובסוף בכלל דיברנו על התוויות

כשהסתכלתי על כל הבקבוקים יחד, השיחה כבר גלשה מיין למיתוג.

אמרתי לאריס שיש לי בעיה עם התוויות.

לא מפני שהן לא יפות, אלא מפני שכמעט כל יין מדבר בשפה עיצובית אחרת.

אני ראיתי חוסר בשפה מותגית אחידה.

הוא ראה יתרון.

מבחינת סקוראס, הרעיון הוא לא רק שמישהו יזכור ששתה יין של היקב, אלא שיזכור את ה-Peplo, את ה-Salto או את ה-Grande Cuvée ויחפש שוב דווקא את אותו בקבוק.

אני עדיין חושבת שמערכת עיצובית אחידה יותר הייתה מחזקת את הזיהוי של סקוראס, במיוחד מחוץ ליוון.

אריס עדיין חשב אחרת.

וזה בסדר.

כי אחרי כל הכוסות האלה, לפחות על דבר אחד לא היה בינינו ויכוח:

היה הרבה מאוד מה לזכור מהטעימה הזאת.

בין נירוסטה, רוביניה ואמפורה

אולי זה הדבר שנשאר איתי הכי חזק מהביקור בסקוראס.

לא ניסיון להכריח את כל היינות להישמע אותו דבר, אלא עבודה עם הרבה כלים שונים.

נירוסטה באסירטיקו. חביות רוביניה, נירוסטה ואמפורה באותו רוזה. אגיורגיטיקו נגיש ואלגנטי מצד אחד, ואגיורגיטיקו מובנה יותר מכרם גבוה מצד שני.

היקב הוקם לפני ארבעה עשורים כמעט, אבל התחושה בביקור לא הייתה של מקום שמסתפק במה שכבר הוכיח שעובד.

וזה אולי מעניין אותי יותר מכל טכנולוגיה או מכל ספציפי.

אני הגעתי בגלל האסירטיקו.

הוא אכן נתן לי סיבה לחייך.

אבל לשמחתי, הוא ממש לא היה הסיבה היחידה לזכור את סקוראס. היו עוד הרבה דברים אחרים. מומלץ מאוד. לחיים!