ברונו ג׳יאקוזה: לשאת שם גדול באלגנטיות

שמות מסוימים בעולם היין מגיעים עם משקל עוד לפני שנכנסים בשער היקב.
Bruno Giacosa הוא אחד מהם.

זה שם שחובבי פיימונטה אומרים בזהירות כמעט חגיגית. ברולו, ברברסקו, תוויות לבנות, תוויות אדומות, כרמים כמו Falletto ו־Asili, יינות שמיועדים לשנים ארוכות במרתף, והרבה מאוד כבוד שנבנה במשך דורות.

דווקא בגלל זה, מה שפגשתי בביקור היה יפה כל כך: יקב חי, עובד, מדויק וחם. מקום קטן יחסית, עם צוות מצומצם, הרבה אחריות על הכתפיים, והבנה עמוקה שהשם Bruno Giacosa מחייב בכל פרט.

הביקור הזה לא הרגיש כמו כניסה למקדש, וטוב שכך. הוא הרגיש כמו מפגש עם יקב שממשיך מסורת גדולה דרך עבודה יומיומית, שקטה ומאוד מוקפדת. בסוף, גם מאחורי הבקבוקים הכי מבוקשים עומדים אנשים, כרמים, החלטות, סבלנות והרבה מאוד ניקיון מחשבתי.

 

מאיש של כרמים לכרמים משלו

ברונו ג׳יאקוזה היה אחת הדמויות החשובות בתולדות היין של פיימונטה. הוא התחיל לעבוד בעסק המשפחתי בגיל צעיר מאוד, בתקופה שבה למשפחה עדיין לא היו כרמים משלה. במשך שנים הוא פעל כ־commerciante, מעין négociant פיימונטזי: קנה ענבים ממגדלים שהוא סמך עליהם, והפך אותם ליינות שנכנסו להיסטוריה של ברולו וברברסקו.

אבל אצל ג׳יאקוזה, עבודה עם ענבים קנויים לא היתה פשרה. להיפך. היכולת שלו לזהות חלקות יוצאות דופן, מגדלים נכונים וענבים ברמה הגבוהה ביותר הפכה לאחד מסימני ההיכר הגדולים שלו.

במובן הזה, הוא היה איש של כרמים עוד לפני שהכרמים היו רשומים על שמו.
 

נקודת המפנה הגיעה בשנת 1982, כשברונו קנה את כרם Falletto בסרלונגה ד׳אלבה. זה היה הכרם הראשון בבעלות המשפחה, ואחד החשובים באזור ברולו. בהמשך הצטרפו גם חלקות חשובות בברברסקו, בהן Asili ו־Rabajà.

ועדיין, גם היום, למרות הבעלות על כרמים מהשורה הראשונה, נשאר ביקב משהו מהגישה המקורית של ברונו: הבחירה המדויקת. מה נכנס לבקבוק, מתי ואיך.

ברונה, ג'וזפה והאחריות להמשיך

מאז נפטר ברונו בשנת 2018, ממשיכה בתו, ברונה ג׳יאקוזה, לנהל את היקב. לצדה עובד ג׳וזפה טרטלינו, שהחל לעבוד ביקב בבציר 2014 ומשמש כאנולוג הרשמי של הבית מאז 2017.
 

ביקב כזה המשכיות היא לא עניין טכני. כששם כמו Bruno Giacosa מופיע על התווית, כל החלטה נושאת איתה משקל. איך ממשיכים דרך של אדם שהפך כמעט למיתוס, בלי להפוך את היקב למוזיאון? איך שומרים על מסורת ועדיין עובדים בעולם שמשתנה כל הזמן, עם אקלים שמשתנה, בצירים מאתגרים וקהל שכבר לא תמיד יודע לחכות?

בביקור הרגשתי שהתשובה שלהם פשוטה מאוד: עובדים.

בלי שואו, בלי דרמה סביב האגדה, בלי ניסיון להעמיד את ההיסטוריה במרכז הבמה בכל רגע. היקב קטן יחסית, הצוות מונה כעשרה אנשים בלבד, והתחושה היא של מקום ממוקד, חם ומדויק מאוד.

יקב קטן - שם גדול

בשנת 2014 ברונה בנתה חלק נוסף ביקב, כדי להקל על קבלת הענבים ולאפשר עבודה במרתף מודרני יותר. בצד השני של הכביש נמצא הבית שהיה של ברונו, והיום משמש בין היתר לביקבוק ולתיוג.

יש בזה משהו יפה. מצד אחד, היסטוריה כמעט מיתולוגית. מצד שני, יומיום מאוד מעשי. ענבים נכנסים, יין מתיישן, בקבוקים מתווים, אנשים עובדים. אחרי הכל בסוף, גם אגדה צריכה שולחן נירוסטה נקי ומישהו שידאג שהכל יקרה בזמן.
 

היקב מייצר היום סביב 250 אלף בקבוקים בשנה. חלק משמעותי מהייצור הוא Roero Arneis, שמגיע מענבים קנויים מאזור רוארו. אז כן, היקב עדיין קונה ענבים כפי שעשה לאורך רוב ההיסטוריה, ובמקביל מחזיקים בכרמים חשובים משלהם.

Falletto, הכרם שברונו רכש בסרלונגה ד׳אלבה, הוא הלב של יינות הברולו של היקב. לפי ההסבר שקיבלנו, גדלים בו בעיקר נביולו לברולו, אבל גם דולצ׳טו וברברה. לכן יש ביקב שתי תוויות לחלק מהיינות האלה: אחת מענבים קנויים, ואחת מענבים שמגיעים מ־Falletto.

מסורת במרתף, דיוק בכרם

הגישה בכרם ובמרתף נאמנה מאוד למסורת של הבית. הם אינם אורגניים באופן מלא, אבל לפי ההסבר שקיבלנו, יש תשומת לב גדולה לבריאות הכרם ולאיכות הענבים.

במרתף, העבודה מתחילה לרוב במכלי נירוסטה, ולאחר מכן היינות עוברים לחביות גדולות. היינות הבכירים מתיישנים בעץ גדול, בלי בריקים ובלי ניסיון לכסות את הנביולו. ברונה וג'וזפה ממשיכים קו שמבקש לשמור על זהות היין, על המקום שממנו הוא מגיע ועל הסבלנות שהוא דורש.

וזה אולי אחד הדברים שהכי חשוב להבין על ברונו ג׳יאקוזה: אלה יינות שמבקשים זמן. גם כשהם יפים בצעירותם, הם לא בנויים רק לסיפוק מיידי. זו לא תמיד תכונה נוחה בעולם שרגיל לפתוח, לצלם, לדרג ולהמשיך הלאה, אבל זו בדיוק הסיבה שהם מרגשים כל כך כשהם נפתחים באמת.

Roero Arneis 2025: הלבן היחיד של הבית

הטעימה התחילה כמקובל, בלבן. זהו הלבן היחיד של היקב - Roero Arneis 2025. ברונו האמין בארנייז כבר משנות השישים, בתקופה שבה הזן הזה עדיין לא היה מוכר כפי שהוא היום. הכרמים ברוארו, עם הקרקעות החוליות שלהם, מתאימים מאוד ליינות לבנים. הארנייז של ג׳יאקוזה עובר נירוסטה בלבד, עם תקופת ייצוב קצרה בבקבוק לפני השחרור.

בכוס הוא היה בהיר, לימוני, מינרלי, עם משהו מעט תוסס בתחושה, רענן מאוד וחד בלי להיות דק. יין שמראה שגם בבית שמזוהה כל כך עם נביולו, הלבן היחיד לא נמצא שם במקרה. הוא חלק מההיסטוריה, חלק מהזהות, ובעיקר דרך מצוינת להתחיל טעימה לפני שכל הטאנינים של פיימונטה נכנסים לחדר.

Nebbiolo d’Alba Vigna Valmaggiore 2024: נביולו מהצד החולי

אחריו הגיע Nebbiolo d’Alba Vigna Valmaggiore 2024. זה יין שמגיע מרוארו, מחלקה עם אדמה חולית מאוד, בערך שמונים אחוז חול ועשרים אחוז חימר. החול תורם לאלגנטיות, לחומציות ולתחושה קלה יותר, ועדיין מדובר בנביולו עם נוכחות. היקב שוכר שם אדמה כבר עשרות שנים, והכרם בן כ־55 שנה. הייצור קטן יחסית. בבציר 2024 מדובר בכ־9,000 בקבוקים, כמות שמשתנה באופן טבעי מבציר לבציר.

היין תסס בנירוסטה ולאחר מכן עבר יישון בחבית גדולה. בכוס הוא היה פירותי, קל במובן הטוב של המילה, אלגנטי ומקסים. יש בו משהו פתוח ונגיש יותר, אבל עדיין עם הקו הברור של נביולו: פרי אדום, פרחוניות, טאנין עדין וחומציות שמחזיקה הכול במקום.

​

שתי פנים של Asili​

ואז עברנו ל־Barbaresco Asili 2023 מול Barbaresco Asili Riserva 2020, מאותו כרם, אבל משני בצירים ושתי החלטות שונות לגמרי.

Asili הוא אחד הכרמים החשובים והאלגנטיים ביותר של ברברסקו. יש בו משהו שמדבר בשפה עדינה יותר, חולית יותר, משיית יותר. ה־2023 הגיע מבציר חם, גם אם פחות קיצוני מ־2022. לפי ההסבר שקיבלנו, ביקב מרגישים שהטאנינים שלו לא בהכרח בנויים להתפתחות ארוכה מאוד, ולכן הוא יצא כתווית לבנה, לאחר תקופת יישון קצרה יותר מהריזרבה.

בכוס הוא היה טעים מאוד. נגיש, יפה, עם טאנין ברור אבל לא תוקפני, פרי אדום חי ואלגנטיות שמזכירה למה Asili הוא שם שכל כך הרבה חובבי ברברסקו מדברים עליו בעיניים נוצצות.

זה יין שכיף לשתות כבר עכשיו, גם אם המילה "כיף" ליד ג׳יאקוזה אולי נשמעת כמעט לא מספיק רצינית. אבל באמת, הוא היה פשוט כיף.

התווית האדומה: לא רק צבע

לצדו טעמנו את Barbaresco Asili Riserva 2020, בתווית אדומה. כאן כבר נכנס סיפור אחר.

התווית האדומה של ג׳יאקוזה היא לא עניין גרפי. היא שמורה לבצירים וליינות שהיקב רואה בהם רמה יוצאת דופן, עם תקופת המתנה ארוכה יותר לפני השחרור. ברגע שמוזגים אותה, גם כשמנסים להישאר רגועים, יש משהו באדום הזה שמזכיר שכדאי לשבת קצת יותר ישר בכיסא.

ה־2020 היה אלגנטי מאוד, פחות טאני מה־2023, משיי, שקט ומרשים. זה מעניין, כי לא מעט אנשים לא האמינו בבציר הזה בזמן אמת. הוא היה קר וגשום יותר, אבל דווקא כאן קיבלנו יין עם רכות, עומק ואיזון יפהפה.

ולא, הוא לא הרגיש כבד, אלא פשוט החזיק את עצמו אחרת: יותר זמן, יותר שכבות, יותר ביטחון.
 

Falletto Vigna Le Rocche Riserva 2020: הלב של הברולו

ואז הגיע היין שסוגר את המעגל של הבית הזה בצורה הכי ברורה: Barolo Falletto Vigna Le Rocche Riserva 2020, גם הוא בתווית אדומה.

Falletto הוא הלב של ברולו אצל ג׳יאקוזה, ו־Vigna Le Rocche נמצאת בראש הגבעה. לפי ההסבר שקיבלנו, יש שם יותר חול ממה שאולי מצפים מסרלונגה, לא כמו באסילי, אבל מספיק כדי להוסיף ליין אלגנטיות.

זה ברולו מסרלונגה, אז העוצמה והמבנה נמצאים שם, אבל היין לא נשאר רק באזור הכוח. יש בו גם פרחוניות, ארומה, חומציות ואורך.

בציר 2020 נתן ליין הזה הרבה מאוד: עוצמה, ארומות, חומציות ופוטנציאל התיישנות. בכוס הוא היה גדול, אבל לא כבד. בנוי, אבל לא נוקשה. יין שמרגישים בו הן את השלד, והן את העומק ואת השנים שעוד מחכות לו.

היו בו פרי אדום עמוק, תבלינים, משהו אדמתי ומינרלי, וטאנין שכבר עכשיו היה יפה, אבל ברור לגמרי שהוא עוד לא אמר את כל מה שיש לו לומר.

זה יין שדורש סבלנות. לא מהסוג המעצבן של "תחזרו בעוד עשרים שנה ונדבר", אלא מהסוג שמזכיר למה בכלל שומרים יין. כי יש דברים שזמן לא רק מרכך, אלא גם פותח, מגלה, ומסדר בדיוק במקום.

מה נשאר אחרי הביקור

כשחושבים על ברונו ג׳יאקוזה, קל מאוד להיתפס לציונים, לתוויות האדומות, למעמד האיקוני ולנדירות של חלק מהבקבוקים. כל אלה חלק מהסיפור. אבל בעיניי, אחרי הביקור, הסיפור המעניין יותר הוא האחריות.

האחריות של ברונה לשם של אביה. האחריות של ג'וזפה והצוות לסגנון שנבנה במשך עשורים. האחריות לבחור מתי יין ראוי לריזרבה ומתי לא. האחריות להמשיך לעשות יינות שמבקשים זמן, גם בעולם שלא תמיד אוהב לחכות.

וזה אולי מה שהכי הערכתי שם: התחושה שהיקב פשוט ממשיך להיות ברונו ג׳יאקוזה. עם מעט אנשים, הרבה עבודה, מסורת ארוכה, מרתף נקי, חביות גדולות, כרמים גדולים והבנה עמוקה שיין גדול נבנה מתוך דיוק.
 

יצאתי מהביקור הזה עם הרבה כבוד. לא רק ליינות, שהיה ברור למה הם נמצאים במקום שבו הם נמצאים, אלא גם לדרך שבה היקב הזה ממשיך ללכת. זה לא פשוט לשאת שם כל כך גדול, להמשיך מסורת של אדם שהפך לאגדה - ועדיין להשאיר את המקום חי, עובד, חם ואנושי.

בברונו ג׳יאקוזה מצאתי בדיוק את זה.

יקב שמזכיר שלפעמים מאחורי הבקבוקים הכי מבוקשים והכי מוערכים, עומדת בסוף אמת מאוד פשוטה: ענבים טובים, אנשים טובים, הרבה סבלנות ויד שיודעת מתי להתערב ומתי פשוט לתת ליין להיות.
 

ואם יש משהו שפיימונטה מלמדת שוב ושוב, זה שאולי הסבלנות לא תמיד קלה, אבל כשהיא משתלמת, היא משתלמת בענק.