נמאה - יוון

אחרי סנטוריני והאסירטיקו, הגיע הזמן לעבור לצד האדום של יוון.

בביקור האחרון שלי בפלופונס הגעתי לנמאה, אזור שהשם שלו כרוך כמעט לחלוטין בשם של זן אחד - אגיורגיטיקו. הכרתי כמובן את הזן קודם, וכבר יצא לי לטעום יינות שמופקים ממנו, אבל כמו שקורה לא פעם בעולם היין, רק כשמגיעים למקום עצמו מתחילים להבין עד כמה המשפט "אגיורגיטיקו מנמאה" רחב יותר מכפי שהוא נשמע.

נמאה היא אזור ה-PDO הגדול ביותר ביוון ליינות אדומים. היא משתרעת על פני 17 כפרים, בגבהים שמתחילים סביב 200 מטר ומגיעים עד כ-850 מטר, עם הבדלים משמעותיים בקרקע, בטמפרטורות, בכיווני המדרונות ובמועד ההבשלה. התוצאה היא אזור אחד שבו אותו זן יכול לתת יינות שונים מאוד זה מזה - מצעירים, רכים ופירותיים ועד אדומים מרוכזים, טאניים ובעלי יכולת התיישנות ארוכה.

היסטוריה, דיוניסוס והרקולס

הקשר בין נמאה ליין עתיק בהרבה מהגדרת אזור היין המודרני.

בעת העתיקה היה האזור מזוהה עם פליאסיה, ובמקורות מוזכר היין המקומי בשם "פליאסיוס אוינוס". המיתולוגיה המקומית מחברת את המקום גם לפליאס, בנו של דיוניסוס, אל היין, וכמובן להרקולס - כאן התרחש הראשון מבין שנים-עשר מעלליו, הריגת האריה הנמאי.

הקשר הזה נשאר גם בשפה של היין. במסורת המקומית כונה האגיורגיטיקו "דמו של הרקולס", בזכות הצבע האדום העמוק של היינות.

גם השם אגיורגיטיקו קשור למקום. העיר נמאה נקראה בתקופה הביזנטית אגיוס גיאורגיוס - סנט ג'ורג' - ומכאן שמו של הזן, שפירושו למעשה "הענב של סנט ג'ורג'".

אזור היין המודרני הוכר בשנת 1971, והוא חריג גם מבחינה גאוגרפית: זהו אזור ה-PDO היווני היחיד שמשתרע על פני שני מחוזות - רובו בקורינתיה וחלק קטן ממנו בארגולידה.

הטרואר של נמאה - אזור אחד, שלושה גבהים

אם יש דבר אחד שחשוב להבין על נמאה, הוא שהגובה כאן משנה כמעט הכל.

האזור גדול מאוד, ולכן נהוג לחלק אותו באופן לא רשמי לשלוש רצועות גובה. הרצועה הנמוכה נמצאת בערך בין 230 ל-450 מטר, האזור החצי-הררי בין 450 ל-650 מטר, והחלקים ההרריים מגיעים עד כ-850 מטר.

במקומות הנמוכים יותר, סביב העמק של נמאה, האקלים חם יותר והקרקעות עמוקות ופוריות יותר, בחלקן סחף של נהר אסופוס. הענבים מבשילים מוקדם יותר ויכולים להגיע לרמות סוכר גבוהות, ולכן האזור מתאים לביטויים בשלים, רכים ופירותיים יותר של אגיורגיטיקו וגם ליינות מתוקים.

ככל שעולים בגובה משתנים התנאים. באזור החצי-הררי אפשר למצוא קרקעות רדודות יותר, גירניות ואבניות, והבדלי הטמפרטורה בין היום ללילה נעשים משמעותיים יותר. אלה תנאים שמאפשרים לענבים להבשיל תוך שמירה טובה יותר על חומציות ומבנה.

בגובה רב יותר ההבשלה מאוחרת עוד יותר, לעיתים עד אוקטובר, והסגנון יכול להיות רענן וחומצי יותר.

לכן המשפט "יין מנמאה" לבדו עדיין לא מספר את כל הסיפור. כרם בעמק וכרם בגובה 700 או 800 מטר יכולים לתת שני ביטויים שונים מאוד של אותו אגיורגיטיקו.

קוטסי - אחד המקומות המבוקשים באזור

אחד המקומות המעניינים ביותר בנמאה הוא קוטסי, שבו גם נמצא יקב גאיה שבו ביקרתי.

הכפר נמצא באזור החצי-הררי, והכרמים של גאיה מגיעים לגובה של כ-550 מטר. הקרקעות שם דלות וגירניות, עם שכבה רדודה יחסית מעל תשתית גירנית, והמדרונות מנוקזים היטב. בגאיה מגדירים את קוטסי כאחד מתתי-האזורים הבולטים של נמאה ומייחסים לתנאים האלה אגיורגיטיקו בעל מבנה, עומק ופוטנציאל יישון גבוהים.

וזו בדיוק אחת הנקודות שהפכו את הביקור באזור למעניין עבורי - לראות עד כמה אותו זן משתנה בתוך מרחקים לא מאוד גדולים.

אגיורגיטיקו - הזן שמסוגל להיות כמעט הכל

אגיורגיטיקו נחשב לאחד הזנים האדומים החשובים של יוון, ואחת המילים שחוזרות שוב ושוב כשמדברים עליו היא "פולידינמי" - רב-גוני.

וזה תיאור די מדויק.

אפשר לעשות ממנו רוזה רענן, אדום צעיר ופירותי, יין שעובר יישון בעץ, אדומים מרוכזים שמיועדים להתיישנות ארוכה וגם יינות מתוקים מענבים מיובשים.

בביטויים הצעירים שלו ניתן בדרך כלל למצוא הרבה פרי אדום טרי, צבע אדום-סגול, חומציות בינונית וטאנינים רכים יחסית. ככל שהולכים לכיוון של כרמים בעלי יבול נמוך יותר, פרי מרוכז יותר ויישון בחבית, אפשר לקבל אגיורגיטיקו עמוק בהרבה - עם פרי אדום וכהה מרוכז, תבלינים מתוקים, שוקולד, טאנינים מוצקים יותר ויכולת להתפתח בבקבוק במשך שנים.

וזה אולי הדבר שהכי מעניין בזן הזה.

הוא לא מכריח את היינן לבחור בסגנון אחד.

הוא יכול להיות קל ונגיש, אבל הוא בהחלט לא חייב להיות כזה.

מה בעצם מותר להיקרא נמאה?

כאן חשוב לעשות הפרדה בין "יין שמיוצר באזור נמאה" לבין יין שעליו מופיעה ההגדרה PDO Nemea.

כדי לשאת את הכינוי PDO Nemea, היין חייב להיות אדום ומיוצר מ-100% אגיורגיטיקו. התקנות מאפשרות יינות אדומים יבשים, חצי-מתוקים ומתוקים, כולל יינות מתוקים מענבים מיובשים ויינות מתוקים מחוזקים.

לכן רוזה מאגיורגיטיקו, גם אם הענבים גדלו ממש בלב נמאה, אינו יכול להיקרא PDO Nemea. אותו דבר נכון לבלנד של אגיורגיטיקו עם סירה, קברנה סוביניון או מרלו.

יינות כאלה יכולים להופיע תחת הגדרות גאוגרפיות רחבות יותר, כמו PGI Peloponnese או PGI Korinthia. באזור הרחב אכן מגדלים לצד אגיורגיטיקו גם זנים יווניים נוספים, ובהם מוסקופילרו, רודיטיס, אסירטיקו ומלאגוזיה, וגם זנים בינלאומיים כמו סירה, קברנה סוביניון, מרלו, שרדונה וסוביניון בלאן.

כלומר, נמאה כיעד יין מציעה הרבה יותר מיין אחד ומזן אחד - אבל כשכתוב על הבקבוק PDO Nemea, המשחק נעשה מאוד ברור: אדום, אגיורגיטיקו, ורק אגיורגיטיקו.

שלוש פנים של אותו זן

אחת הדרכים הכי טובות להבין את נמאה היא דרך הגובה.

מהכרמים הנמוכים יותר אפשר לקבל אגיורגיטיקו בשל, רך ופירותי, ולעיתים גם יינות מתוקים מרוכזים.

באזורי הביניים, במיוחד על מדרונות גירניים ואבניים, אפשר למצוא את הביטויים המובנים והמורכבים יותר - יינות בעלי פרי מרוכז, טאנינים משמעותיים ויכולת התיישנות.

בכרמים הגבוהים יותר ההבשלה איטית יותר, החומציות נשמרת טוב יותר, והפרי יכול לקבל אופי רענן וחד יותר. גם חלק מהרוזה המעניינים של אגיורגיטיקו מגיעים מהאזורים הגבוהים.

זו כמובן חלוקה כללית ולא חוק טבע. עבודת הכרם, היבולים, מועד הבציר ושיטת הייננות משפיעים לא פחות.

אבל היא מסבירה למה קשה כל כך לדבר על "הטעם של נמאה" כאילו מדובר בפרופיל אחד.

יינות מתוקים - הצד הפחות מוכר של נמאה

רובנו פוגשים אגיורגיטיקו כאדום יבש, אבל התקנות של נמאה מאפשרות גם יינות מתוקים.

אחת השיטות היא ייבוש הענבים אחרי הבציר כדי לאבד מים ולרכז את הסוכר, בדומה לעיקרון שמוכר מאזורים אחרים בים התיכון. לאחר מכן מתסיסים את התירוש המרוכז ומשאירים בו סוכר טבעי.

יינות כאלה אינם נפוצים מאוד כיום, אבל הם חלק מהמסורת והזהות של האזור. לפי האתר הרשמי של Wines of Greece, מספר היינות המתוקים בשוק קטן יחסית, והסגנון נוטה להיות מרוכז, עם פרי אדום בשל וריבתי.

בביקור בגאיה ראינו גם את הביטוי הזה דרך היין ANATOLIKOS, שמיוצר מאגיורגיטיקו מיובש ומהווה תזכורת לכמה רחב מנעד הסגנונות של הזן.

היקבים של נמאה

נמאה היא לא אזור של יקב אחד או שניים. פועלים בה עשרות יצרנים, מיקבים משפחתיים קטנים ועד חברות יין גדולות וקואופרטיב ותיק.

בין השמות הבולטים אפשר למצוא את גאיה, סקוראס, סמלי, פאליבו, פאפהיואנו, באיראקטריס, נמיון, גופאס, לאפקיוטיס ואת הקואופרטיב של נמאה. רבים מהם פתוחים למבקרים ומאפשרים לטעום כמה פרשנויות שונות לאגיורגיטיקו.

הקואופרטיב המקומי עצמו נוסד כבר ב-1937 ומאגד כיום מאות כורמים, עדות לכמה עמוק גידול הענבים משולב בכלכלה ובחיים של האזור.

נמאה בכוס - הרבה יותר מיין אדום יווני

הגעתי לנמאה כשאני כבר מכירה אגיורגיטיקו.

יצאתי ממנה כשאני מבינה אותו קצת אחרת.

כי אם בסנטוריני כמעט בלתי אפשרי להפריד בין אסירטיקו לבין הטרואר הוולקני, בנמאה הסיפור הוא דווקא השונות. אותו אגיורגיטיקו משנה פנים ככל שעולים בגובה, עוברים מאדמה עמוקה לגיר ואבן, משנים יבולים, מועד בציר ושיטת ייצור.

ביקב גאיה טעמנו אותו כרוזה עם שעות ספורות של מגע קליפות, כבלנד עם סירה, כיין זני צעיר, כיין הדגל של היקב וכבציר מבוגר שכבר פיתח ארומות שלישוניות. הטעימה הזאת המחישה בצורה מאוד ברורה למה האגיורגיטיקו מוגדר שוב ושוב כזן רב-גוני.

וזו גם הסיבה שנמאה מעניינת אותי יותר אחרי הביקור מאשר לפניו.

לא מפני שמצאתי שם "טעם של נמאה" אחד שקל לזהות.

בדיוק להפך.

מצאתי אזור שמכריח להסתכל מעבר לשם שעל התווית - לגובה, לכפר, לקרקע, לכרם ולבחירות של היינן.
ואולי אחת הדוגמאות הכי טובות לזה היתה הביקור שלי ביקב סקוראס, שבו טעמתי כמה ביטויים שונים מאוד של נמאה - מאגיורגיטיקו נגיש ואלגנטי ועד יין מכרם גבוה, לצד אסירטיקו, מברופילרו ורוזה שמספרים סיפור אחר לגמרי על המקום. 

וזה, מבחינתי, כבר הופך אותו לאזור יין ששווה להכיר לעומק. לחיים!