יקב גאיה בנמאה - להבין את יוון דרך הכוס

לפעמים ביקור ביקב מספק טעימה של יינות טובים. לפעמים הוא נותן סיפור טוב. אבל במקרים המעניינים באמת - הוא גורם לך להבין משהו שלא הבנת קודם על זן, על מקום ועל היחסים ביניהם.

הביקור שלנו ביקב GAIA בנמאה היה בדיוק כזה.

כבר בתחילת הסיור המדריך שלנו, לפטריס, אמר לנו שהמטרה שלו היא שנצא מהיקב לא רק שמחים יותר, אלא גם עם יותר ידע.

אני אוהבת אנשים שמציבים לעצמם מטרות מסוכנות כאלה מולי.

אבל במקרה הזה - הוא לגמרי עמד בהן.

שני אזורים, שני זנים

יקב GAIA נוסד בשנת 1994 על ידי שני אגרונומים, יאניס פאראסקבופולוס ולאון קראצאלוס. פאראסקבולוס מחזיק גם בדוקטורט באנולוגיה מאוניברסיטת בורדו, וכיום עומד בראש צוות הייננות של היקב. כבר מראשית הדרך בחרו השניים להתמקד בשניים מאזורי היין החשובים של יוון - סנטוריני, ביתו של האסירטיקו, ונמאה, ביתו של האגיורגיטיקו.

בשנת 1997 הוקם היקב בנמאה, בלב הכרם הפרטי בקוטסי, בגובה של כ-550 מטר. קוטסי נחשב לאחד מתתי-האזורים הבולטים של נמאה, עם קרקעות גירניות ודלות, מדרונות תלולים ותנאים שמגבילים באופן טבעי את היבול ומאפשרים הבשלה איטית ואחידה. מבחינת היקב, התנאים האלה מעניקים לאגיורגיטיקו מבנה, עומק ופוטנציאל יישון משמעותי.

ופה בעצם מתחיל הסיפור של הביקור.

כי בגאיה לא רק מייצרים אגיורגיטיקו. הם בודקים שוב ושוב כמה רחוק אפשר לקחת אותו.

בין דיוק למסורת

היקב בקוטסי מודרני ומצויד, עם מערכות בקרת איכות שמלוות את העבודה מהכרם ועד הבקבוק. לצד זה, במהלך הסיור פגשנו גם פתרונות הרבה יותר פשוטים ומסורתיים.

כך למשל, מתחת לחביות במרתף הונחו חלוקי נחל מעל אדמה חשופה. מרטיבים את האזור, המים מחלחלים לקרקע והלחות משתחררת בהדרגה אל חלל המרתף. היום כמובן עובדים גם עם מערכות מודרניות, אבל המחווה הזאת לעולם הישן נשארה.

וזה חיבור שחזר שוב ושוב בביקור - טכנולוגיה ודיוק מצד אחד, והרבה כבוד למה שהיה כאן קודם מצד שני.

אסירטיקו - מחוץ לסנטוריני

את הטעימה פתחנו עם היין MONOGRAPH ASSYRTIKO. אמנם מקורו של האסירטיקו בסנטוריני, אבל היין הזה מגיע מקוטסי שבנמאה, מכרם חצי-הררי בגובה של 450-550 מטר, על קרקע גירנית. בגאיה מגדירים אותו כביטוי אחר לחלוטין של הזן - קליל ונגיש יותר מאסירטיקו סנטוריני, עם הדרים, מעט פרי טרופי וחומציות רעננה.

זה בדיוק מה שהפך אותו למעניין מבחינתי.

אני מכירה ואוהבת אסירטיקו, וכבר טעמתי אותו ממקומות שונים בניסיון להבין איפה נגמר הזן ומתחיל הטרואר.

כאן עדיין אפשר היה לזהות אותו - החומצה, ההדרים, איזושהי מתיחות מינרלית - אבל הוא היה פחות חצוף ופחות חד מאסירטיקו סנטוריני, ויותר פירותי ונגיש. אז כשעושים אסירטיקו אפשר אולי להוציא אותו מסנטוריני, אבל אי אפשר להוציא ממנו את האסירטיקו.

כשאסירטיקו פוגש סוביניון בלאן

מהיין הזני עברנו אל GAIA S WHITE.

סדרת S נולדה מתוך הרצון של היקב לבחון את הזנים היווניים גם בשילוב עם זנים בינלאומיים. האות S מייצגת Synergy, וביין הלבן נפגשים אסירטיקו וסוביניון בלאן מכרמים במדרונות ההרריים של נמאה.

לפני התסיסה עובר היין השריה קרה בטמפרטורה הקרובה לאפס, ולאחר מכן תסיסה והבשלה בנירוסטה.

האף שלי הלך מיד לסוביניון בלאן.

ירקרק, עשבוני, מאוד נוכח.

בפה האסירטיקו חזר עם החומצה והמבנה.

היין היה מורכב יותר מה-Monograph ועשוי נהדר, אם כי מבחינתי האישית יש עדיפות למונוגרף כי אני פחות אוהבת סוביניון בלאן טרופי.

מוסקופילרו - כשהאף והפה מספרים סיפורים שונים

משם עברנו ליין MOSCHOFILERO BY GAIA WILD FERMENT.

הענבים מגיעים מכרם ותיק ברמת מנטינאה, בגובה של כ-800 מטר. היין מותסס רק עם שמרי בר, ובגאיה מתארים בו יסמין, ורד, לימון מתוק, חומציות בולטת וגם נגיעה חמאית שמגיעה מהעץ הצרפתי.

האף כמעט מבלבל.

פרחוני מאוד, פירותי, קצת מוסקטי. לי הוא אפילו הזכיר לרגע מלאגוזיה.

ואז מגיע הפה - יבש וחומצי הרבה יותר ממה שהאף גורם לצפות.

גם הצבע משך את תשומת הלב שלי. גוון ורדרד עדין גרם לי לחשוב לרגע על רוזה, למרות שמדובר ביין לבן.

לפני שעברנו לאגיורגיטיקו החליפו לנו כוסות.

האף של המוסקופילרו פשוט היה דומיננטי מדי מכדי להשאיר אותו ברקע.

להתחיל את האגיורגיטיקו מהצד הקל

הכניסה שלנו לעולם של האגיורגיטיקו התחילה דווקא ברוזה, עם היין 4-6H AGIORGITIKO.

הענבים מגיעים מכרמים גבוהים בפלופונס, והיין נבנה כביטוי רענן, בהיר ונגיש של הזן. 

לפטריס תיאר אותו כמעין ביטוי "עירום" של אגיורגיטיקו.

וזה בדיוק מה שהיה בכוס.

פרי אדום רענן, קלילות, רעננות, בלי ניסיון להפוך אותו למשהו כבד יותר.

ואז, או אז, לפטריס הודיע:

"עכשיו נגמרו המשחקים."

"עכשיו - מדברים ביזנס".

כשאגיורגיטיקו פוגש סירה

היין GAIA S RED כבר נמצא במקום אחר לגמרי. מה שנקרא - עכשיו התחלנו. גם כאן היין בסדרת S בזכות הסינרגיה, הפעם בין אגיורגיטיקו לסירה.

הבלנד מורכב מ-70% אגיורגיטיקו ו-30% סירה, ומתיישן 12 חודשים בחביות צרפתיות ואמריקאיות, חדשות ובשימוש שני, ולאחר מכן עוד חמישה חודשים בבקבוק. היין אינו מסונן, ובגאיה מציינים פוטנציאל התיישנות של עד 20 שנה.

האגיורגיטיקו מביא פרי שחור בשל ומרקם עשיר, והסירה מוסיף מבנה ועוצמה. יין עם הרבה תבלינים, שוקולד, טבק ואופי אדמתי.

זה יין מלא, נדיב ועגול יותר, שמראה צד אחר לגמרי של אותו אגיורגיטיקו שטעמנו ברוזה דקות קודם.

יין הדגל

כאן הגענו ליין הדגל של היקב - GAIA ESTATE.

זהו יין שמסווג כ-PDO Nemea, המופק מאגיורגיטיקו שגדל במדרונות הדרום-מערביים הגבוהים של קוטסי. היבולים נשמרים נמוכים כדי לקבל פרי מרוכז, ולאחר התסיסה עובר היין מיצוי ממושך שמטרתו להוציא מהענב צבע, טאנינים ותרכובות ארומטיות.

היין מתיישן לפחות 12 חודשים בחביות צרפתיות חדשות בנפח 225 ליטר, ומבוקבק ישירות מהחבית ללא קירור וללא סינון. זהו יין בצבע בורדו כהה, מלא ועשיר, עם פרי בשל, וניל, תבלינים, עץ ופרחים, ועם יכולת התיישנות של 20 שנה לפחות.
 

ואז, במקום להסתפק בלדבר על פוטנציאל יישון, לפטריס ניגש לספריית היינות.

ואז הגיע בציר 2013

הבקבוק שהגיע אלינו היה GAIA ESTATE מבציר 2013.

וזה היה אחד הרגעים שאני הכי זוכרת מהטעימה.

לגימה אחת.

"וואו"

עוד לגימה.

"וואי, זה טעים."

מה שתפס אותי מיד היה הפרי.

כבר לא פרי צעיר ורענן, אלא פרי בשל ועמוק יותר, ולצדו ארומות שלישוניות - עור, נגיעות אנימליות ומורכבות שנולדה מהזמן.

הטאנינים כבר היו רכים יותר והיין הרגיש שלם ורגוע יותר.

פתאום פוטנציאל יישון של שנים הפסיק להיות שורה בדף טכני.

אפשר היה לטעום אותו.

הצד המתוק של אגיורגיטיקו

היין ANATOLIKOS מציג צד אחר לגמרי של הזן.

זהו יין מתוק, PDO Nemea, שבו ענבי האגיורגיטיקו עוברים ייבוש טבעי במשך שלושה עד ארבעה שבועות. כשהענבים כבר מצומקים חלקית הם נסחטים באיטיות, והתסיסה נעצרת לפני סיומה כך שחלק מהסוכר הטבעי נשאר ביין. לאחר מכן הוא מתיישן בחביות צרפתיות ישנות.

התוצאה היא ביטוי מרוכז ומתוק של אותו זן שכבר פגשנו כרוזה, כבלנד וכאדום רציני ומתיישן.

ואני ויתרתי על המתוק.

במקומו נפתח בשבילי משהו אחר.

החיפוש אחרי האגיורגיטיקו האידיאלי

היין Optimus הוא אולי אחד הסיפורים המעניינים ביותר של גאיה.

משמעות השם היא "האידיאלי", והוא נולד מתוך מחקר ממושך אחר ביטוי אופטימלי של אגיורגיטיקו.

תהליך הבחירה הקלונלית התחיל בשנת 2004. בשנת 2012 התקבל הקלון 001VNB, שניטע ב-2014, ובשנת 2021 כבר התקבל ממנו הפרי שהוביל ליצירת היין.

היין מגיע מחלקה יחידה ומבוסס בעיקר על אותו קלון של אגיורגיטיקו, בתוספת כמות קטנה של Vertzami, זן ממערב הפלופונס שגדל גם בכרם של היקב בקוטסי ומוסיף טאנינים ותבלינים. הבלנד מתיישן כמעט 18 חודשים בחביות צרפתיות חדשות, ובגאיה מציינים יכולת להמשיך ולהתפתח במשך עד כעשור.

השם עצמו מספר את כל הסיפור.

לא רק לייצר עוד אגיורגיטיקו.

לחפש את הגרסה שהם מאמינים שהיא האידיאלית שלו.

האמוניט, האדמה - וה-G שאף אחד לא תכנן

בסוף חזרתי דווקא ללוגו של GAIA.

הסמל הוא אמוניט - מאובן של יצור ימי קדום. מבחינת היקב הוא מבטא את החיבור בין הים לאדמה, בין סנטוריני לנמאה, ובין שני הזנים שמגדירים במידה רבה את העשייה של גאיה - אסירטיקו ואגיורגיטיקו.

ואז הסתכלתי עליו שוב.

"אתם יודעים שהוא נראה גם כמו G הפוכה?"

לפטריס הסתכל על הלוגו.

הוא לא חשב על זה קודם.

וגם ביקב, כך התברר, זו לא הייתה הכוונה המקורית.

אבל מרגע שרואים את זה - קשה כבר לא לראות.

אמוניט שמספר את סיפור הים והאדמה, ובאותה תנועה כמעט מסתתרת בו גם האות הראשונה של GAIA.

אם תשאלו אותי, הם קיבלו במקרה עוד שכבה מוצלחת מאוד ללוגו שלהם.

מה שלקחתי איתי מהביקור

בעיניי הסיפור הכי חזק של GAIA בנמאה הוא לא יין אחד. זה יקב שכל הזמן מנסה להבין מה מגיע מהזן, מה מגיע מהמקום ומה מגיע מהיד של היינן.

עם אסירטיקו הם הראו מה נשאר מהזן כשמוציאים ממנו את סנטוריני.
עם מוסקופילרו - איך זן ארומטי יכול להיות יבש, חד ומורכב.
ועם אגיורגיטיקו - כמה רחב הטווח שלו: מרוזה קליל, דרך בלנד עם סירה, ועד Nemea רציני שמתיישן עשורים ו-Optimus שמתחיל בכלל מבחירה של קלון.

ואולי המשפט שמסכם הכי יפה את כל הביקור הגיע ממש בתחילתו: המטרה היא שלא תצאו מהיקב רק שמחים יותר - אלא גם עם יותר ידע.

במקרה של GAIA, זה בדיוק מה שקרה.

יצאתי עם הרבה ידע, ובעיקר עם רצון להמשיך לטעום.

מבחינתי, זה אפילו יותר טוב.

תודה גדולה ללפטריס על ביקור מעשיר ומהנה, ולחיים!