סקארפה: כשברברה מקבלת את הזמן שמגיע לה

לפעמים היקב שמפתיע אותך באמת הוא דווקא זה שלא הגעת אליו עם רשימת ציפיות מנופחת. אחרי ביקורים בברולו וברברסקו, עם כל המשקל, ההיסטוריה וההילה שמגיעים עם השמות האלה, נסענו לניצה מונפראטו, אל Scarpa. סקארפה.

יקב היסטורי, יפה, מחודש, מסודר, עם צוות מקסים ועם תחושת אירוח שמגיעה ממקום אמיתי.
אבל יותר מכל דבר אחר, יצאתי משם עם מחשבה אחת ברורה: זה יקב שצריך לדבר עליו דרך הברברה שלו. לא כפתיח לפני היינות “החשובים”, לא כיין ביניים ולא כמשהו שנמצא בצד של הסיפור. הברברה של סקארפה, ובמיוחד La Bogliona, היא בעיניי הלב הפועם של המקום. יין שמראה עד כמה ברברה יכולה להיות עמוקה, אלגנטית, רצינית, מאריכת ימים ומרגשת כשהיא מגיעה מהחלקה הנכונה, מהידיים הנכונות ומהיקב שיודע לחכות.

 

ניצה מונפראטו, מחוץ לאור הזרקורים

פיימונטה היא אזור שלא חסרים בו שמות גדולים. ברולו וברברסקו מושכים אליהם באופן טבעי את רוב תשומת הלב, בטח אצל מי שמגיע מבחוץ. מודה - גם אצלי. כשאומרים פיימונטה, הראש רץ כמעט אוטומטית לנביולו, לגבעות של הלנגה, לכרמים שמכירים מהתוויות ומהמפות. ואז מגיע יקב כמו סקארפה ומזכיר שיש עוד פיימונטה. פיימונטה של מונפראטו, של ניצה, של ברברה, של זנים מקומיים, של היסטוריה עמוקה ושל יינות שיודעים להתיישן יופי, גם אם פחות מדברים עליהם. בעיניי, זה גם האתגר של סקארפה וגם הכוח הגדול שלו. הוא לא יושב בלב ברולו או ברברסקו, ולכן אולי פחות קל למקם אותו מיד בראש של חובבי יין בינלאומיים. אבל דווקא מהמקום הזה מגיעה הייחודיות שלו. זה יקב שמראה שברברה, כשהיא נעשית ברמה הזאת, יכולה לעמוד במרכז הבמה לגמרי בזכות עצמה.

125 שנה של היסטוריה וסבלנות
יקב סקארפה נוסד בשנת 1900 על ידי אנטוניו סקארפה, שנולד בבוראנו שליד ונציה והגיע לניצה מונפראטו כדי לעסוק במסחר ביין. הוא נשאר שם בזכות שני דברים: האדמה והאהבה. האדמה של מונפראטו, ואהבתו לארנסטינה, שהפכה לאשתו. כבר בתחילת הדרך, אנטוניו וארנסטינה חלמו לייצר את הברברה הטובה ביותר שאפשר לייצר באזור שנחשב טבעי כל כך לזן הזה, אבל לא תמיד קיבל את הכבוד הראוי לו. במובן הזה, הסיפור של סקארפה מתחיל בדיוק במקום שבו הוא עדיין הכי מעניין היום: הרצון לקחת ברברה ברצינות.

בשנת 1949 עבר היקב לידיו של Mario Pesce, שהמשיך לפתח אותו והביא איתו תפיסה רחבה מאוד של איכות, אירוח וקשר עם העולם. הוא למד בבורגונדי ובאלזס, התנסה בבצירים סלקטיביים, דילול אשכולות, ויניפיקציה נפרדת ויישון עדין בחביות גדולות. אלה דברים שנשמעים היום כמעט מובנים מאליהם ביקב איכותי, אבל אז הם היו חלק מחשיבה מתקדמת מאוד. בהמשך נכנס לתמונה Carlo Castino, אחיינו של פשה, שלמד בבית הספר ליין באלבה והפך לדמות מרכזית בייצור. בשנת 1969 הוא היה זה שהוביל את רכישת Poderi Bricchi, אחוזת הכרמים החשובה של היקב. מחלקה זו, בשנת 1974, נולד La Bogliona, יין הדגל של סקארפה ואחד מיינות הברברה המרשימים שטעמתי.

סילביו טרינקרו - היד שמאחורי היין
היינן הנוכחי של סקארפה הוא סילביו טרינקרו (Silvio Trinchero), שעובד ביקב משנת 2007 וממשיך את הדרך שנבנתה שם במשך עשרות שנים. בחלק מהטעימה הוא ישב איתנו, וזה היה אחד הרגעים שהכי עזרו לי להבין את היקב. כי יש ייננים שמדברים על פילוסופיה, אבל אצל סילביו מרגישים, שהפילוסופיה נמצאת קודם כל ביינות עצמם. יינות אלגנטיים, מאוזנים. כאלה שנשארים אלגנטיים גם כשהם מאוד עמוקים. יינות שבהם החבית לא משתלטת, הזן לא הולך לאיבוד, והיין מצליח להיות רציני בלי להיות כבד. זה לא מובן מאליו, בטח כשמדובר בברברה. קל מאוד להפוך אותה ליין פשוט וחמוד, וקל גם ללכת לקצה השני ולנסות להפוך אותה למשהו גדול מאוד.

בסקארפה, תחת ידיו של סילביו, הברברה לא צריכה להתחפש. היא מקבלת חומר גלם מצוין, זמן, הקשבה וטיפול מדויק, והתוצאה מדברת בעד עצמה. אם מגיעות כאן מחיאות כפיים, הן מגיעות לו לגמרי. אבל לא מחיאות כפיים רועשות, בומבסטיות, אלא מהסוג של "אוקיי, מישהו כאן באמת יודע מה הוא עושה".

כרמים במונפראטו, רגל גם בלנגה
לסקארפה יש היום יותר מ־30 הקטרים של כרמים בין מונפראטו ללנגה. הלב ההיסטורי הוא Poderi Bricchi, חלקה רציפה של כ־25 הקטרים בין Castel Rocchero ל־Acqui Terme, בערך עשרה קילומטרים מהיקב. זו אחוזה יפהפייה בגובה של כ־350 עד 400 מטר, שבה גדלים בין היתר ברברה, רושה, בראקטו, דולצ׳טו, פרייזה, מוסקט וטימורסו. לצד זה, סקארפה מחזיק גם כרמים בלנגה: ב־Monvigliero שבוורדונו, ב־Roncaglie שבאזור לה מורה, וב־Canova שבנייבה. כך היקב יכול לייצר גם ברולו וברברסקו, ובזכות ההיסטוריה הארוכה שלו עוד לפני חוקי האפלסיון המודרניים, הוא מורשה לבקבק אותם ביקב ההיסטורי בניצה מונפראטו.זה פרט יפה, כי הוא מספר הרבה על סקארפה. מצד אחד יקב של מונפראטו, עם ברברה כעמוד שדרה. מצד שני יקב פיימונטזי רחב יותר, עם רגל אמיתית גם בלנגה. ועדיין, אחרי הביקור, מבחינתי דווקא היינות ממונפראטו הם אלה שצריכים לפתוח את הסיפור.

יקב שיודע לחכות
המשפט שמלווה את סקארפה הוא We know how to wait. הם יודעים לחכות. ובמקרה הזה זו לא סיסמה ריקה. זה באמת חלק מהדי־אן־איי של היקב. במרתפים ההיסטוריים בניצה מונפראטו, שנבנו בראשית המאה ה־20 ושופצו בשנים האחרונות, רואים את זה היטב. חביות גדולות, מכלי נירוסטה, ארכיון מרשים של בצירים היסטוריים, ובקבוקים שמעידים על תפיסה מאוד ברורה: יין לא חייב לצאת לשוק ברגע שהוא מוכן טכנית. לפעמים הוא צריך עוד זמן. לפעמים הרבה זמן. סקארפה לא עובד לפי נוסחה אחת קבועה לכל היינות. יש פלדה, יש עץ גדול, יש בקבוק, ויש הרבה מאוד הקשבה לקצב של כל יין. בברברה, במיוחד, ההמתנה הזאת היא חלק מהקסם. זו לא ברברה שמנסה להיות קלה, פשוטה ומהירה. זו ברברה שמבקשת שיתייחסו אליה ברצינות. ואני לגמרי בעדה.

Timorasso 2023: לבן עם עתיד
הטעימה התחילה עם Timorasso 2023, זן לבן מקומי שחוזר בשנים האחרונות למרכז הבמה בפיימונטה, ובצדק. בסקארפה התחילו לעבוד איתו סביב 2017, בתחילה באופן ניסיוני, ומ־2020 כבר שינו את הגישה כדי להבין טוב יותר את הפוטנציאל שלו, כולל השריה קצרה לפני הסחיטה ועבודה על השמרים. בציר 2023 היה חם, אבל היין שמר על חומציות יפה. הוא עבר נירוסטה בלבד, עם תקופה ארוכה יחסית במכלים ואז זמן בבקבוק לפני השחרור. בכוס הוא היה מינרלי מאוד, מדויק, רציני, עם תחושה שיש לו עוד לאן להתפתח. לא לבן קיץ חמוד שנעלם אחרי שלוק וחצי, אלא יין שמחזיק את עצמו, עם אופי ועם פוטנציאל יישון יפה. יופי של יין, ובוודאי פתיחה מצוינת לטעימה ביקב שמדבר הרבה על זמן.

Pelaverga 2025: תבלין מקומי בכוס
אחריו טעמנו Pelaverga 2025, עוד יין ניסיוני יחסית של היקב מזן מקומי ומתובלן מאוד. מדובר בכמות קטנה, בערך 10,000 בקבוקים, מכרם של כדונם אחד, עם ייננות פשוטה ונקייה בנירוסטה בלבד ובלי הרבה יישון. זה יין שמביא צד אחר לגמרי של פיימונטה: קליל יותר, ארומטי, פלפלי, פרחוני, עם תבלין שמגיע מהזן עצמו ולא מהחבית. הוא לא אמור להיות היין הגדול של הבית, וטוב שכך. הוא מביא חיוך, רעננות, ובעיקר מזכיר כמה רחב ומגוון יכול להיות הסיפור של זנים מקומיים כשהיקב נותן להם ביטוי נקי.

Barbera d’Asti 2024: להבין את הבסיס
הברברה הראשונה שטעמנו הייתה Barbera d’Asti 2024, יין שעובר נירוסטה ובקבוק בלבד. לכאורה, היין הפשוט יותר בטעימה. בפועל, יין שמסביר הרבה מאוד על הפילוסופיה של סקארפה. החומציות שם, הפרי שם, הישירות שם, אבל גם האיזון. אין ניסיון להכביד עליו, אין שימוש בעץ כדי להפוך אותו למשהו שהוא לא. זו ברברה רעננה, נקייה, חדה ונעימה, כזו שמאפשרת להבין את הזן ואת האזור לפני שעולים מדרגה. ובעיניי, כשיין הבסיס עשוי טוב, זה תמיד סימן טוב. כי קל יותר להרשים עם יין דגל. הרבה יותר קשה לשמור על דיוק דווקא ביין שאמור להיות נגיש יותר.

La Bogliona 2020: הרגע שבו הכל התחבר
ואז הגיע La Bogliona 2020. פה כבר היה ברור לגמרי למה סקארפה הוא יקב שצריך לדבר עליו דרך ברברה. La Bogliona הוא יין הדגל של היקב, נולד לראשונה בשנת 1974, ומגיע מהחלקה ההיסטורית ב־Poderi Bricchi. זו ברברה שמקבלת את הזמן שלה: תסיסה והשריה ארוכות יחסית, יישון ממושך בחביות גדולות, ואז עוד זמן לפני השחרור. בכוס זה היה פשוט מטורף. כן, זו המילה שכתבתי לעצמי בזמן אמת, ואני לגמרי עומדת מאחוריה. היין עמוק, מרוכז, מלא חיים, עם פרי בשל אבל לא כבד, חמיצות נהדרת, מרקם רחב ותיבול עדין שמרגיש חלק מהיין ולא שכבה שמונחת עליו. יש בו כוח, אבל הוא לא גס. יש בו עומק, אבל הוא לא מעייף. ובעיקר יש בו את הדבר שאני הכי אוהבת ביינות גדולים: תחושה שהם שלמים. ופה שוב צריך לעצור רגע ולתת קרדיט לסילביו. כי La Bogliona הוא בדיוק מסוג היינות שבהם ייננות לא מדויקת הייתה יכולה לקחת חומר גלם נהדר ולהכביד עליו. אבל כאן זה הפוך. היין מקבל נפח, זמן ועומק, ועדיין נשאר חי, אלגנטי ומלא תנועה. זו עבודה יפהפייה.La Bogliona הוא מסוג היינות שיכולים לשנות לאנשים את היחס לברברה. מי שחושב על ברברה כעל יין יומיומי, קליל או פשוט, צריך לפגוש את היין הזה. לא כדי להשתכנע בכוח, אלא כדי להבין שהזן הזה, במקום הנכון ובידיים הנכונות, מסוגל להרבה יותר ממה שנוטים לייחס לו. אם הייתי צריכה לסכם את סקארפה בכוס אחת, זו היתה הכוס.

Tettineive Barbaresco 2021: נביולו באותה שפה
אחרי הברברה הגדולה עברנו ללנגה, עם Tettineive Barbaresco 2021. בתחילה היין היה מעט סגור, אפילו עם נגיעה שהייתה צריכה כמה רגעים להתאוורר. אבל אחרי שנפתח, הוא התיישב יפה מאוד על הקו של שאר יינות היקב. אלגנטי, מאוזן, נקי, עם טאנינים יפים ועם אותה תחושה של יין שלא מנסה לרוץ קדימה מהר מדיי. ברברסקו שיש לו עדינות, אבל גם מספיק מבנה כדי להחזיק את עצמו. מה שהיה מעניין בעיניי הוא שגם כאן, כשהזנים והאזור משתנים, נשארת שפה אחת. סקארפה לא מייצר ברברה בסגנון אחד ונביולו בסגנון אחר לגמרי. יש קו של איפוק, סבלנות ואלגנטיות שעובר לאורך היינות. וזה, שוב, לא קורה במקרה. זו יד. זו החלטה. זה סגנון.

Barolo 2021: עוד הוכחה ליד טובה
הגענו ל -Barolo 2021. נהדר, אלגנטי, עם איזון מקסים של פרי, חומצה וחבית. ברולו קלאסי במובן הטוב של המילה: לא כבד מדי, לא מחפש להפגין שרירים, עם דיוק ועם תחושה שהכל יושב במקום. הוא היה עוד הוכחה לכך שסקארפה יודע לעבוד יפה מאוד גם עם נביולו מהלנגה. ועדיין, גם אחרי ברברסקו טוב וברולו יפה, אני חוזרת שוב ושוב לברברה. לא כי היינות מהלנגה לא היו טובים. הם היו טובים מאוד. אלא כי בסקארפה, הברברה מרגישה כמו המקום שבו היקב אומר את הדבר הכי אישי שלו.

Barolo Monvigliero 2020: הסיום האלגנטי
זה היה היין האחרון שטעמנו היה והוא היה סיום יפה מאוד לטעימה. Monvigliero, בוורדונו, הוא אחד הכרמים שמזוהים יותר מכל עם הצד האלגנטי, הפרחוני והמתובל של ברולו. אצל סקארפה, שמחזיק כרמים במונוויליירו מאז 2018, היין הזה מוסיף עוד שכבה לסיפור של היקב: הוא מראה שגם כשהם יוצאים ממונפראטו ונכנסים עמוק יותר לעולם של הלנגה, הם נשארים נאמנים לאותה שפה של דיוק, סבלנות ואלגנטיות. זה ברולו עם צד פרחוני ברור, סיגליות וורדים, פירות יער, קליפת תפוז, טבק, קקאו ותבלינים עדינים. באף ובפה יש משהו שמחזיק יחד גם עומק וגם עדינות: דובדבן, תה, ארז, טבק טרי, טאנין צעיר אבל מדויק, ופרי שלא נבלע בתוך המבנה של היין. מה שאהבתי בו במיוחד היה האיזון. הוא ברולו, ויש לו את הטאנין, האורך והשלד שצריך להיות לברולו. אבל הוא לא כבד. יש בו תנועה, פרחוניות, חיים, ואותה אלגנטיות של Verduno. בסוף הביקור קנינו ממנו בקבוק הביתה, וזה אומר הכל. כי יש רשמי טעימה, יש מילים, יש ניתוחים, ויש את הרגע הפשוט שבו טועמים, מסתכלים אחד על השני ומחליטים: את זה אנחנו רוצים לקחת איתנו.

מה נשאר אחרי הביקור
יצאתי מסקארפה עם תחושה של גילוי. לא של יקב חדש, כי מדובר בבית בן יותר ממאה שנה, אלא של יקב שראוי בעיניי להרבה יותר תשומת לב מזו שהוא מקבל מחוץ לאיטליה. זה יקב נפלא, עם אנשים חמים, חומרי גלם מצוינים, היסטוריה ארוכה ויד ייננית שמבינה היטב מה יש לה ביד. לסילביו טרינקרו מגיע כאן קרדיט גדול מאוד. הוא לא רק שומר על מסורת של יקב היסטורי, אלא מצליח להוציא מהיינות ניקיון, אורך, אלגנטיות ואופי מובהק, בלי לטשטש את המקום שממנו הם מגיעים. ובעיקר, זה יקב שמצליח לקחת ברברה, זן שלפעמים עדיין נתקע בתודעה כיין פשוט יותר מנביולו, ולהראות ממנו עומק, אורך, אלגנטיות ויכולת התיישנות אמיתית. בעיניי, זה הכוח הגדול של סקארפה. לא רק שיש לו ברולו וברברסקו, וגם לא רק כי הוא יודע לעשות אותם טוב. אלא כי הוא מזכיר כמה גדולה יכולה להיות ברברה כשנותנים לה את אותו יחס של כבוד, זמן וסבלנות.

בקשה אחת לסיום: כשאתם פוגשים את סקארפה תפגשו אותו קודם כל דרך הברברה שלו. דרך La Bogliona. דרך מונפראטו. דרך ניצה. לא כהערת שוליים לסיפור הגדול של פיימונטה, אלא כאחד הפרקים היפים ביותר בו.

תודה גדולה לצוות סקארפה על ביקור נדיב, מקצועי ונעים, ותודה מיוחדת לסילביו על הזמן, ההסברים ועל היינות עצמם. זו היתה טעימה שהשאירה אותי עם הרבה מחשבות ובעיקר עם הרבה חשק להמשיך לשתות את היינות האלה. כי בסוף, כשברברה עשויה ככה, לא צריך להסביר למה היא חשובה. צריך פשוט למזוג אותה.